<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין האבלות</h1>
<h2>דף נח:</h2>
תנו רבנן (מו"ק י"ז ב') כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד כגון הבא ממדינת הים שהלך להרויח ומבית השביה והיוצא מבית האסורין ומנודה שהתירו לו חכמים וכל הנשאל לחכם והותר והנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו אסורין לגלח בימי אבלן, והתניא מותרין אמר רב חסדא אמר רב הונא כי תניא מותרין בשתכפוהו אבליו, דתניא תכפוהו אבליו בזה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער אבל לא במספרים ומכבס במים אבל לא בנתר ולא בחול, פירוש לשאר אנשים תכפוהו אבליו צריך שנוי בתכבוסת ובתספורת, אבל הבא ממדינת הים וחביריו שלא היה לו שהות לגלח עד שתכפוהו אבליו זה אחר זה מותרין לגלח כדרכן בתער ובמספרים ואפילו בתוך שבעה, דהא מתניתא מיקל בתער בתוך שבעה היא דומיא דכיבוס כסותו במים, ובאלו שאמרו במועד התירו בהן כדרכן.
לרבינו האי ז"ל תער ומספרים משונין זה מזה, ותער בלשון תורה הוא מספרים בלשון חכמים, וכן מתרגמינן אותו, והוא אלמוס העשוי לגילוח ולהשחתה, ואשר אינו משחית לגמרי קורין לו חכמים תער. ובירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ב] מיקל בסכין ובמספורת אבל לא במספרים, כך מצינו בהלכות הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל. ובעל הערוך ז"ל הקשה מהא דגרסינן בנזירות (נ"ח ב') מיקל אדם כל גופו בתער, והוינן בה ומתרץ הא בתער הא במספרים, והא רב תער קאמר, כעין תער. ובודאי שתשובה זו של גאון ז"ל משובשת היא, דתער בין בלשון תורה בין בלשון חכמים הוא המשחית לגמרי, כדאמרינן בקידושין (ל"ה ב') איזהו גילוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער, ומשחית לגמרי הוא, ולא הזכירו בו גילוח אלא למעט המלקט במלקט שיש בו השחתה ואין בו גילוח, דכל שער ושער מלקטו ועוקרו לעצמו, אבל התער משחית לגמרי הוא, ומספרים בין בלשון תורה בין בלשון חכמים יש בהן גילוח ולא השחתה, וכן מזכירין בכל מקום גילוח דהשחתה בתער ולא במספרים, והחמירו מדבריהם במספרים כעין תער כדאיתא התם בנזירות, וזו שאמרו כאן מיקל בתער הטעתו לגאון ז"ל בפירוש זה כסבור לומר דמפני שאין בו השחתה התירו כאן, ולא היא דהכא לאו משום השחתה שרינן, דאטו גילוח באבל מותר הוא, אלא הכא במיקל משער ראשו ומספר ממנו קצת עסקינן כדקתני בהדיא, והדבר ידוע שהחותך מן השער קצתו אין דרכו לעשות בתער, ואי אפשר לגלחו כהוגן אלא בזוג של מספרים, ומשום שהוא שלא כדרך המתגלחין ובשינוי מותר, וזהו שאמרו בירושלמי [שם] בסכין ובמספורת שהתער בכאן כסכין הוא. ולשון התרגום שהזכיר הגאון ז"ל אינו כדבריו, שתרגומו של תער מספר בארמית לשון יחיד, והוא הסכין המחודד המשחית השער, ומספרים בכל מקום לשון רבים והוא הזוג המגלח הנקרא אלמוס, ודברים פשוטים הם.
גופא דברייתא בתוספתא [מו"ק פ"ב ה"א], כל אלו שאמרו מגלחין במועד מותרין לספר בתוך שלשים של אבל. אע"פ שהתירו לו לספר לא יספר ברשות הרבים אלא מספר הוא בצינעא בתוך ביתו, פירוש בין באבל בין במועד. וכן הלכה.
